ראשיות מקומיות ערביות במצוקה 

ראשיות מקומיות ערביות במצוקה

עומר מסאלחה

מאז ראשית תהליך המוניציפליזציה בישובים הערביים בישראל, בשנות ה-50, אנו עדים לתמורות בתפקודן של הרשויות המקומיות הערביות ובאופן שהן נתפסות בעיני תושביהן. עם הקמת המדינה, היו בישראל רק 4 רשויות מקומיות ערביות: שתי עיריות (נצרת ושפרעם) ושתי מועצות מקומות (כפר יסיף וראמה). בשאר הישובים לא היו רשויות מקומיות והם נוהלו על ידי מסגרות מסורתיות של מוכתארים, שהיו מעין נציגים של השלטון המרכזי ביישובים ( רוזנפלד ואלחאג', 1990). כינון הרשויות המקומיות נעשה ביוזמת השלטון המרכזי הישראלי כחלק מהחלת המודרניזציה על האוכלוסייה הערבית שנשארה במולדת לאחר 1948. מאז ועד ימינו חלו תמורות בשלטון המקומי הערבי, משלב שבו הרשות המקומית ביטאה את הכוחות המסורתיים הייצוגיים ביישוב (במיוחד עם כינונה), לשלב שבו, במסגרת מימוש מדיניות השלטון המרכזי, היא הפכה למנגנון המספק לאוכלוסייה שירותי חינוך, רווחה ושירותים עירוניים. המנהיגות המסורתית בשלטון המקומי קיבלה עליה את דין הממסד בהקצאת משאבים ומתן מענקים, אלא שלא היו בידה לא היכולת המקצועית ולא היזמה ללמוד את כללי המשחק כדי להגדיל את המשאבים הכספיים והטריטוריאליים. כמו כן, ראשי רשויות אלה נחסמו מהגשה וקבלה של תבעתם בעת הגמוניה של הממשל הצבאי (לוסטיק, 1985). נציגי ועובדי השלטון המרכזי לא התנדבו, כמובן, להעביר משאבים בכדי לכסות את צורכיהן של הרשויות הערביות שלא נתבעו על ידי נציגיהן. מצד שני, חל גידול מהיר באוכלוסיית היישובים הללו, ובין 2007-1948 היא הכפילה את עצמה 7 פעמים, ואילו השטח הבנוי של הישובים גדל פי 12 ויותר. התפתחות זו לא לוותה בפיתוח תשתיות ושירותים שידביקו את קצב הגידול, וכך נוצרו פערים התפתחותיים שהרשויות המקומיות, במשאביהן הכספיים הדלים, אינן מסוגלות לגשר עליהם. במקביל חלה עלייה ברמת החיים של האוכלוסייה וברמת ציפיותיה מהרשויות המקומיות כגוף שלטוני וכספק שירותים המייצג את צרכיה. מצב דברים זה מעמיד את הרשויות המקומיות הערביות במבוכה רבה ומהווה בית גידול למכבש לחצים על השלטון המקומי המתנהל על פי סדר יום ותרבות פוליטית מסורתיים. ניסיונן של חלק מהרשויות המקומיות ליישב איכשהו בין צורכי פיתוח תשתיות ובין אספקת שירותים, הטיל אותן לחובות וגירעונות עמוקים הפוגעים בתפקודן. למרות הגידול במענק הכללי של משרדי הממשלה, הרשויות הערביות עדיין נמצאות בתחתית רשימת היישובים עם הכנסה עצמית מארנונה, ולכן הן הנפגעות הראשונות מכל שינוי במדינות התמיכה ומכל קיצוץ במשאבים המוזרמים אליהן מהשלטון המרכזי.                                                                                                                                   בשנת 2001 היו 83 רשויות ערביות בישראל, המונות כ-846 אלף נפש ומהוות 13 אחוזים מסך התושבים ברשויות המקומיות. כיום (2009) ישנן 12 עיריות, 65 מועצות מקומיות ושתי מועצות אזוריות ערביות, וזאת לאחר ביצוע 12 איחודי רשויות, שבחלקן הגדול בוטל האיחוד בעקבות מחלוקות פנימיות ואי הטבת מצב האוכלוסייה בעקבות האיחוד.                                                                                                                                                   רשויות אלו אחראיות רק ל-10% מהפעילות הכלכלית של השלטון המקומי. הרשויות הללו מספקות שירותים לכ- 15% מכלל האוכלוסייה בישראל (ל-5% מכלל האוכלוסייה הלא יהודית אין מעמד מוניציפאלי - בעיקר הבדויים בנגב, או הערבים תושבי הערים המעורבות ).                                                                                                                                                           לרשויות המקומיות הערביות יש חשיבות רבה בחיים החברתיים פוליטיים של הערבים בישראל, מאחר והן המרחב המרכזי של הפעילות הפוליטית הערבית, ובהן מתפתחת המנהיגות הערבית הארצית. המועצות המקומיות משמשות לראשיהן קרש קפיצה להנהגה ארצית בכנסת. השלטון המקומי הוא הגוף השלטוני הייצוגי וגם הניהולי של המגזר הערבי, ששולט בכל תחומי החיים (חברה, כלכלה ופוליטיקה מקומית וארצית). הפעילות הכלל ארצית נעשית באמצעות הוועד הארצי של ראשי המועצות הערביות, המייצג את כל המועצות המקומיות הערביות בארץ.                                                                                                                                       מאז קום המדינה ועד היום הרשויות הערביות והציבור הערבי בישראל סבלו מהזנחה ואפליה מתמשכת מצד השלטון המרכזי כמעט בכל התחומים. הדבר התבטא בחולשה כלכלית, במחסור במקומות תעסוקה ביישובים הערבים, באבטלה הולכת וגדלה, בחוסר מקורות להכנסה עצמית לרשויות המקומיות, לרבות חוסר יעילות בגביית מיסים ובניהול לקוי ובלתי יעיל, שגרם למצב של פיגור משמעותי ברמת התשתיות בישובים הערבים וברמת השירותים המסופקת לאזרחים.                                                                                  מקורות המימון של הרשויות המקומיות במדינת ישראל הם מהכנסות עצמיות, מתקציבים ממשלתיים וממענקים. אבל ברשויות המקומיות הערביות הגביה מארנונות והיטלים נמוכה ביותר (כעשרים אחוז גביה), ואילו תקציבי הממשלה והמענקים קוצצו ביותר, וההשקעות במגזר הן מועטות ביותר. גם הניהול הוא כושל, בגלל הקשרים בין החמולות לבין הסמכויות הפוליטיות במועצות. אי לכך סובלות הרשויות המקומיות הערביות ממחסור במשאבים וממשבר מתמשך, ואינן מצליחות להשתקם, על אף תוכניות הבראה שמבוצעות בהן, מינוי ועדות קרואות וכד'. התוצאה היא שהרשויות המקומיות הערביות סובלות מתשתיות פיזיות לקויות, מהיעדר תכנון פיתוח, מהיעדר פתרונות דיור, חינוך ותשתית, מתקופות ארוכות ללא משכורות לעובדים ועוד.

 הראשות המקומית הפכה עם הזמן למוסד המרכזי בישובים הערבים מבחינת ניהול חיי היום יום של האוכלוסייה הערבית, ובהיותה המפרנס הראשי מבחינת מקור תעסוקה לתושבי המקום. ראשי הציבור הערבי המאוגדים בוועד ראשי הרשויות המקומיות מוחים בעיקר הסיבות האלה:

1. מספר גדול של רשויות מקומיות ערביות פוזרו באחרונה על ידי שרי הפנים, ותחתן מונו ועדות קרואות, בראשות אזרחים יהודים בעלי רקע ביטחוני או זיקות פוליטיות לשרים הממנים. המהלך מנוגד לרצון התושבים, פוגע בעקרונות היסוד של הדמוקרטיה ובזכותם של האזרחים לנהל את עצמם ומשדר מסר שלילי מאוד כלפי הציבור הערבי בכלל וכלפי ראשי הרשויות הנבחרים בפרט. ניהול 15 מתוך 64 הרשויות המקומיות הערביות על ידי ועדות קרואות משיב לתודעה הקולקטיבית הערבית את התקופה החשוכה של הממשל הצבאי.

2. הרשויות המקומיות נמצאות במשבר פיננסי שהולך ומחריף, ומתבטא במצב כלכלי רעוע ובגירעונות תקציביים גדלים. מלכתחילה, הרשויות נקלעו למשבר בשל העובדה שמוסדות המדינה - ורשויות התכנון בראשם - מגבילות את פיתוח היישוב הערבי ויוצרות על ידי כך חסר משמעותי במקורות ההכנסה העצמית שלו, ובכך גורמות לתלות כמעט מוחלטת במשאבים המוזרמים מהשלטון המרכזי, וכספים שאמורים להגיע לרשויות המקומיות ממשרדי הממשלה אינם מגיעים.
משרד הפנים מתנה את העברת הכספים בעמידה בשיעור בלתי ריאלי של גביית מסים, שרוב התושבים אינם יכולים לעמוד בו. מצבם הסוציו-אקונומי של התושבים יוצר מעגל קסמים: רבים אינם מצליחים לעמוד בחובותיהם לרשות המקומית, וכתוצאה מכך הרשות אינה מסוגלת לספק להם שירותים אלמנטאריים, ואפילו לשלם משכורות לעובדיהן. ואם לא די בכך, הצמצומים והקיצוצים הצפויים בתקציב של שנים 2009-2010 מוסיפים שמן למדורה הלוהטת ומסכלים כל תקווה לשינוי.

3. הממשלות השונות אינן מיישמות את ההסכמים שחתמו עם ראשי הרשויות המקומיות. יש פער גדול בין ההבטחות וההצהרות לבין הביצוע בפועל. שורה ארוכה של התחמקויות ואי ביצוע הבטחות מעמיקות את אי האמון במדינה מצד הציבור הערבי בכלל והרשויות המקומיות בפרט, ומקטינות את המוטיווציה להיאבק ליצירת שינוי רציני.

 המשבר החמור ברשויות המקומיות הערביות, אינו חולף או ארעי, אלא הוא מבני ושזור די חזק במאפיינים המבניים של היישובים הערביים,  דבר המחייב היערכות והתמודדות באופן מערכתי וכולל.

מקורות:

מ.אלחאג' וה. רוזנפלד (1990).   השלטון המקומי הערבי בישראל.

לוסטיק, א' (1985). ערבים במדינת היהודים. חיפה: מפרש.

ר. ח'מאיסי (2007) "משיתוף מתנגד לציבור משתתף – מודל לתכנון מתארי המותאם תרבותית ליישובים הערביים בישראל", אופקים בגיאוגרפיה.